<h1>סמ"ג עשין סימן קמ"ב</h1>
<h2>דף קל.</h2>
עוד שנינו שם בפרק הזרוע (ק"ל א') המתנות נוהגות בכל מקום אף בחוצה לארץ ואף שלא בפני הבית ונוהגות בחולין אבל לא במוקדשים (ע"פ רמב"ם בכורים פ"ט ה"א ע"ש). ורש"י פירש במסכת שבת (י' ב' ד"ה הוה נקיט) מאחר שנהגו העולם כרבי אלעאי בראשית הגז שאין נוהג אלא בארץ ואנו רואים שנהגו כן אף במתנות לא משנינן מנהגא. ויש ליתן טעם [אחר] דמחד טעמא נפקי ליה לרבי אלעאי דתרוייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה גזירה שוה זו מתנות מתרומה לענין אחר בפרק ראשית הגז (קל"ו א').
<h2>דף קל:</h2>
בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין, והמתנות עצמן אסורים לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן, ואמר רב חסדא שאם עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ידועין, עוד שנינו בפרק הזרוע (קל"ב א') אמר לטבח מכור [לי] בני מעיים של פרה זו והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה מן הדמים לקחן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים (ע"פ רמב"ם בכורים פ"ט הל' י"ד—ט"ו). המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה (רמב"ם שם הט"ז).
<h2>דף קלא.</h2>
והכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה ולא עוד אלא שהבעל אוכל מתנות בגללה, אבל חללה אינה אוכלת שאין החללים בכלל הכהנים, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה אפילו לגוי או להאכילם לכלבים מאכיל לפי שאין בהם קדושה כלל (רמב"ם בכורים פ"ט ה"כ).
<h2>דף קלב:</h2>
אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוים או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות, ובהמת השותפים חייבת שנאמר זובחי הזבח (רמב"ם בכורים פ"ט הל' ו'—ז'). הכהנים פטורים מן המתנות שנאמר מאת העם, והלויים הם ספק אם הם בכלל העם [אם לאו] לפיכך אין נוטלים מהם ואם נטל מהם הכהן לא יחזיר, בד"א בשוחטים לעצמם אבל כהן שש[ו]חט ומוכר לשוק מסקינן שם (חולין קל"ב ב') שממתינים לו שתים ושלשה שבתות מכאן ואילך מוציאים ממנו המתנות ונותנים אותן לכהנים אחרים, ואם קבע בית המטבחיים למכור אין ממתינים לו אלא מוציאים ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן (ע"פ רמב"ם שם הל' ח'—ט').
אמר רב[א] הרוצה ליתן מתנות לכהן אחד נותן ואם רצה לחלק אותן לא יתן חצי קבה לאחד או חצי זרוע לאחד אלא זרוע לאחד וקבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר תתן לו שיהא בה כדי מתנה, ואם היו של שור חולק אותם חתיכות הראויות להתכבד (ע"פ רמב"ם בכורים פ"ט הי"ז ע"ש). ואין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי ובחרדל שנאמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, מסקינן שם (קל"ג א') שלא יחטוף הכהן מתנותיו ולא ישאל בפיו אלא אם נותן לו בכבוד נוטל (ע"פ רמב"ם שם הכ"ב ע"ש).
<h2>דף קלד:</h2>
כתוב בפרשת שופטים (דברים י"ח ג') וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה. ושנינו בפרק הזרוע, וכל עיקר המצוה שם, איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, פירוש (רמב"ם בכורים פ"ט הי"ח) שהם שני אברים מעורין זה בזה, ומסיים שם במשנה והוא של נזיר, וכנגדו ברגל שוק רבי יהודה אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל, איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם הכל לכהן (ע"פ רמב"ם שם). ומצוה לתת זרוע ימין שנאמר הזרוע המיומן שבזרועות (ע"פ יראים סי' קמ"ט). והלחיים למאי אתא לאתויי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקני תיישים, שאין מפשיטין ולא מולגין אותן אלא ניתנים בעורן ובצמרן (ע"פ רמב"ם שם הי"ט), והקבה למאי אתא לרבות חלב שבתוך הקבה ושעל הקבה פירוש דאייתרא ודאקשתא (יראים שם), וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים (רמב"ם שם).
